אומרים שאמנות היא ״מראה לחברה״, ואין דוגמה טובה יותר מהבננה של ג'סטין סאן – אותה בננה שנמכרה ב-6.24 מיליון דולר. לכאורה, זו בננה פשוטה שמודבקת לקיר, אבל עבור הקונים והצופים היא מייצגת משהו עמוק יותר: אשליה של ערך. בדיוק כמו הבננה הזו, גם הכלכלה הישראלית נראית כרגע חזקה ומרשימה, אבל מתחת לפני השטח מסתתרת מציאות מורכבת הרבה יותר.
נתוני המאקרו של הכלכלה הישראלית מרשימים למראית עין. שיעור האבטלה נותר נמוך, חברות הטכנולוגיה עדיין מגייסות עובדים, והשקל, למרות התנודות, עדיין מייצג מטבע יציב יחסית. ממשלת ישראל מדגישה בכל הזדמנות שהכלכלה עומדת איתנה, והציבור, שעדיין לא מרגיש את מלוא השפעת המלחמה האחרונה, נוטה להאמין.
אבל בדיוק כמו הבננה המודבקת, גם פה מדובר בחזות זמנית. מתחת לפני השטח מתחילים להצטבר נזקים שלא נוכל להתעלם מהם עוד שנים רבות.
מלחמת "חרבות ברזל" גבתה מחירים כבדים בנפש וברכוש, אך גם בכיס. העלויות הצבאיות, התמיכה במפוני הדרום והצפון, השיקום של תשתיות שנפגעו והפגיעה בייצוא ובתיירות – כל אלה מצטברים לסכומים אדירים שהמשק יצטרך לשלם.
כבר היום הממשלה נמצאת בדילמה בין העלאת מסים לבין הגדלת החוב הלאומי. שתי האפשרויות הללו יגיעו לכיס שלנו, האזרחים. ואם נוסיף לכך את הפגיעה ברמות הצמיחה כתוצאה מהשיבושים במשק, נקבל תמהיל כלכלי שלא נראה טוב באופק.
כמו הבננה שהפכה לסמל של אשליה, כך גם ההצהרות על יציבות כלכלית מתעלמות ממציאות מורכבת הרבה יותר. בנק ישראל יכול להמשיך ולשדר ביטחון, והשרים יכולים לדבר על צמיחה עתידית, אבל הציבור יתחיל להרגיש את המחיר האמיתי בקרוב – בחשבונות החשמל, במיסים, במחירי הדיור ובעלויות החיים היומיומיות.
אם נרצה למנוע משבר כלכלי עמוק יותר, עלינו להתמודד עם האמת כבר עכשיו. הממשלה חייבת לנקוט צעדים אחראיים יותר, להשקיע במערכות שמחזיקות את הכלכלה לאורך זמן ולהיות שקופה עם הציבור. להעלות מסים זה אולי צעד לא פופולרי, אבל הוא עדיף על חובות שילדינו ישלמו. במקביל, יש לעודד צמיחה באמצעות השקעות ממשלתיות בתשתיות, חינוך ותעסוקה.
שורת סיכום: כמו הבננה המודבקת לקיר, גם הכלכלה הישראלית נראית חזקה ויציבה מבחוץ. אבל האשליה הזו לא תחזיק מעמד לאורך זמן. ככל שנדחה את ההתמודדות עם המחיר הכלכלי של המלחמה, כך הוא יהיה כבד יותר. הגיע הזמן שהמנהיגים שלנו יסתכלו למציאות בעיניים ויקבלו החלטות אמיצות. אחרת, אנחנו – וכלכלה של דור העתיד – נשלם את המחיר.
ורק נקווה שלא ניאלץ לאכול את הכובע כמו שג׳סטין סאן אכל את הבננה.
