אם תצאו לרחוב הסמוך לביתכם ותקיימו סקר שוק אמפירי על הנושאים שמטרידים את עוברי האורח, הם בוודאי יתייחסו לסוגיות פופולריות ופרגמטיות: ביטחון לאומי, יוקר מחיה, הרפורמה המשפטית והסוגיות סביב גיוס חרדים.
ואם במקרה תיתקלו באדם שיעלה את משבר האקלים או נושאים סביבתיים כחלק מהדאגות המרכזיות שלו, לא מן הנמנע שתתייגו אותו כאידיאליסט רדיקלי או כאדם שחי בבועה אוטופית. אך במציאות הבינלאומית, המצב שונה בתכלית.
בטוח זה יעניין אתכם:
שיטפונות קטלניים בספרד: ואיך זה קשור אלינו?
חגיגות במצרים: אלו הערים שזכו בפרס היוקרתי
גאווה: ממקרר ללא חשמל ועד לרובוט אוכל יתושים
סוגיות האקלים והסביבה נתפסות כאתגרים גלובליים פרדיגמטיים שהפכו למוקד של דיאלוגים בין-יבשתיים, המגובים בפורומים מולטילטרליים כגון ועידות ה-COP השנתיות של האו”ם. השקעות בסדרי גודל חסרי תקדים, מצד ממשלות, קרנות הון סיכון ותאגידי ענק, הופכות את תחום הקיימות למכפיל כוח גיאו-כלכלי ודיפלומטי.
ובישראל? דממה תקשורתית רועמת, ובצדק. החברה הישראלית, המורגלת במציאות קיומית של חיים ומוות אקוטיים, מוצאת עצמה נתונה בסבך של אתגרים ביטחוניים מתמשכים. אך בתוך כל אלה, חשוב לזכור שסוגיית האקלים היא לא פחות מאשר כרטיס כניסה למועדון האומות המפותחות והנאורות.
סילמן משכילה לפעול בשני מישורים: האחד, בזירה הפנימית, באמצעות חקיקה, יוזמות ושינויי מדיניות; והשני, בזירה הבינלאומית, כמובילה של אג’נדה פרוגרסיבית התורמת למיצוב ישראל כמעצמה סביבתית מתקדמת.
במציאות מורכבת זו, ישראל ניצבת בפני אתגר כפול: לשמר את מעמדה הגיאו-פוליטי, תוך הצגת פרדיגמה של חדשנות סביבתית, ולהשיג לגיטימציה בזירה הגלובלית באמצעות דיפלומטיה סביבתית.
על רקע התודעה המקומית האדישה, מי שנוטלת על עצמה את המשימה האסטרטגית הזו היא השרה להגנת הסביבה, עידית סילמן. בעוד שבישראל פעילותה נתקלת בספקנות ציבורית וביקורת בלתי פוסקת, הקהילה הבינלאומית מתייחסת אליה כאל שחקן מפתח בתחום המאבק הסביבתי.
סילמן משכילה לפעול בשני מישורים: האחד, בזירה הפנימית, באמצעות חקיקה, יוזמות ושינויי מדיניות; והשני, בזירה הבינלאומית, כמובילה של אג’נדה פרוגרסיבית התורמת למיצוב ישראל כמעצמה סביבתית מתקדמת.
ועידת האקלים COP28, שנערכה בדובאי, מהווה דוגמה מובהקת למעורבותה של סילמן. בפורום זה, הציגה השרה את ההישגים הטכנולוגיים האקלימיים של ישראל, המתמקדים בתחומים כמו: התפלת מים מתקדמת – מודלים טכנולוגיים פורצי דרך להתמודדות עם המחסור במשאבי מים. חקלאות מדברית – טכנולוגיות אגרו-אקולוגיות למקסום היבול בתנאים אקלימיים קיצוניים. אנרגיות מתחדשות – פתרונות לאגירת אנרגיה ואופטימיזציה של משאבים מתחדשים.
התרומה הישראלית זכתה להערכה בקרב מקבלי ההחלטות והקהילה הבינלאומית, תוך שהוצגה כאינקובטור טכנולוגי וכמודל לפתרון אתגרים אקולוגיים אקוטיים.
השרה סילמן גם פועלת לקידום שיתופי פעולה בילטרליים ואזוריים. מזכר ההבנות שנחתם בין ישראל למרוקו, העוסק בשיקום קרקעות מזוהמות, הפחתת זיהום מים והתמודדות עם שינויי אקלים, מהווה דוגמה לאינטגרציה דיפלומטית סביבתית.
הסכמים אלה לא רק מקדמים מטרות סביבתיות, אלא גם פועלים כקטליזטור דיפלומטי, המייצר דינמיקה של שיתופי פעולה עם מדינות שאיתן הקשרים היו בעבר טעונים או מוגבלים.
לצד הפעילות הדיפלומטית, סילמן מובילה רפורמות אקולוגיות פנימיות: חוק פסולת בניין – חקיקה מערכתית להסדרת ניהול מחזורי של משאבי בנייה. חוק רישוי סביבתי משולב – מתן תמריצים לרגולציה סביבתית יעילה ומקיפה. מפת סיכוני אקלים לאומית – מערכת טכנולוגית לניהול סיכונים אקלימיים בזמן אמת.
למרות הביקורת הציבורית, רפורמות אלו מהוות אבן יסוד בהתמודדות עם האתגרים הסביבתיים, הן ברמה הלאומית והן ברמה המוניציפלית.
הפער בין פעילותה הבינלאומית של סילמן לבין תשומת הלב הציבורית בישראל מעלה את השאלה: מדוע נושאי הסביבה נדחקים לשולי השיח הציבורי? הסיבה לכך טמונה בתודעה ציבורית ממוקדת-ביטחון. הסביבה נתפסת כנושא מקרו-אסטרטגי, בעוד שהשיח המקומי נשלט על ידי אתגרים טקטיים ומיידיים. אלא שההתעלמות הזו כרוכה במחיר כלכלי, אסטרטגי ואקלימי כבד, אשר יתברר בעתיד הקרוב.
השרה עידית סילמן אינה רק מובילת אג’נדה סביבתית – היא מנהיגת דיפלומטיה אקלימית המבינה היטב שהעתיד תלוי בשילוב בין טכנולוגיה, פוליטיקה והובלה גלובלית.
בזמן שהציבור הישראלי עדיין מתקשה להעריך את חשיבות הנושא, סילמן מתפקדת כשגרירה של קיימות, המשפרת את מעמד ישראל בעולם ומביאה אותה לקדמת הבמה כחלק בלתי נפרד מהמאמץ הבינלאומי.
ייתכן שבעתיד הקרוב נבין ש"כרטיס הביקור" הישראלי לנורמליזציה וללגיטימציה עובר דרך המנהיגות הסביבתית של עידית סילמן – ה"גרטה תונברג" של ישראל. וגם אם לא נשכיל לנבין, אולי נרוויח עולם ירוק וטוב יותר.