בית המשפט העליון קיבל הערב את הערעור שהגישה עמותת ראש יהודי ומספר נשים והורה לעיריית תל אביב לאפשר לעמותה לקיים תפילה בהפרדה ביום הכיפורים, אך בגן מאיר במקום בכיכר דיזינגוף – הצעה שאותה הציע הארגון לעיריית תל אביב במסגרת חילופי המכתבים ביניהם ובית המשפט הציע היום לצדדים לאמץ כפשרה.
בוויכוח הנוכחי על תפילות יום הכיפורים בתל אביב, אנחנו עדים למאבק שמגלם את המתח בין עקרונות הליברליזם ובין הזכות של כל קבוצה בחברה הישראלית לשמור על אורח חייה.
ההכרעה של בית המשפט העליון לאפשר לעמותת "ראש יהודי" לקיים את התפילות בגן מאיר, כחלופה לפשרה עם עיריית תל אביב, מבטאת לא רק את חשיבות הכבוד ההדדי אלא גם את הצורך להכיר בגיוון של החברה שלנו, גם כשזה כרוך בוויתורים כואבים משני הצדדים.
כאדם חילוני, אני מבין את התחושות של חלקים מתושבי תל אביב. העיר ידועה בליברליות שלה, במרחב הציבורי שלה הפתוח לכולם. אך האם עצם קיום תפילה בהפרדה במרחב ציבורי מהווה פגיעה בנו כחילונים? או שמא זהו ביטוי לזכות הבסיסית של כל אדם או קבוצה לקיים את אמונתם?
אנחנו, כחברה, חייבים לשאול את עצמנו: האם ההתעקשות על מניעת תפילה בהפרדה במרחב הציבורי באמת מקדמת את הערכים הליברליים שאנחנו מנסים לשמור? האם הוויתור על עקרונותינו בפעם הזו, בנסיבות כל כך מיוחדות של יום כיפור, לא מבטא דווקא את חוסנה של החברה הישראלית? אנחנו לא חיים בריק, ואיננו יכולים להתעלם מהמציאות המורכבת של קיום משותף בין חילונים לדתיים, בין זרמים שונים ביהדות.
תל אביב היא עיר שמכילה את כל הקבוצות החברתיות, והיא צריכה להמשיך להיות כזו גם ביום הכיפורים. הפשרה שהוצעה – העברת התפילה לגן מאיר במקום כיכר דיזנגוף – היא פתרון נכון שמאפשר לשמור על צביונה הפתוח של העיר, מבלי לפגוע בזכות של הדתיים לקיים את תפילתם כדרכם. מדובר בוויתור הדדי, אך הוא מסמל משהו עמוק יותר: את ההבנה שכולנו חיים כאן ביחד, וכולנו צריכים לפעול במידה של סובלנות והכלה.
ההכרעה הזו של בית המשפט, אם כך, היא לא רק טכנית. היא מבטאת את הצורך של כולנו להפסיק לריב על המרחב הציבורי ולמצוא דרכים לחיות ביחד, גם כשאנחנו לא מסכימים. ביום הכיפורים, יותר מכל יום אחר, עלינו לזכור את המסר הזה של פיוס ואחדות.
כולנו צריכים להירגע, לא להקצין. זהו זמן לחשבון נפש אישי ולאומי, לא להחרפת השסעים.
הר הבית, ירושלים, צילום: pixabay
Add A Comment
