התיעוד של פרופ' איתי בנימיני ממכון ויצמן – אוכל ארטיק בהתרסה לכאורה במהלך תפילת יום הכיפורים בעזרת הנשים בגן מאיר בתל אביב, הצליח לעורר סערה ציבורית רחבת היקף.
על פי הדיווחים, בנימיני ניגש לאזור התפילה, תוך שהוא אוכל ארטיק בצורה בולטת, במטרה להכעיס את המתפללים שהיו בעיצומה של תפילת יום הכיפורים, היום הקדוש ביותר בלוח השנה היהודי. המעשה של בנימיני זעזע רבים, ומיד הוגשה תלונה למשטרה על הפרעה לפולחן דתי, עבירה שיכולה לגרור עונש של עד שלוש שנות מאסר.
המעשה הזה, לכאורה פרובוקציה מודעת, מהווה תזכורת כואבת לשסעים הקיימים בתוך החברה הישראלית – בין חילונים לדתיים, בין ערכים אישיים לבין כבוד לאחר. ניתן להתווכח על לגיטימיות התפילה במרחב ציבורי או על חופש הביטוי, אך השאלה המרכזית שנובעת מהמקרה הזה היא אחרת: עד כמה רחוק נלך כדי להבטיח את הזכות לחיות לפי אמונותינו, ומתי חירות אישית הופכת לפגיעה מכוונת ברגשות האחר?
בישראל, מדינה דמוקרטית שמעניקה חופש דת וחופש ביטוי, מתאפשר לכל אדם להביע את עמדותיו. אבל כשאדם בוחר לבצע מעשה של התגרות במתפללים ביום המקודש ביותר ביהדות – האם זה עדיין חופש ביטוי או שמא מדובר בזלזול מכוון ברגשותיהם?
אנחנו חיים בחברה שבה לכל אחד יש זכות להאמין ולנהוג כרצונו, אך הכבוד ההדדי הוא מרכיב בסיסי בחיים משותפים. פגיעה ברגשות דתיים – גם אם נעשתה כחלק מהבעת דעה – לא רק פוגעת במתפללים עצמם, אלא גם מעלה שאלות עמוקות לגבי הדרך שבה אנו מתייחסים לאמונותיו של הזולת. בהחלט ארטיק שכולו שנאה, מיותרת.
